רק באתי לבקר

אני רק באתי לבקר כאן. לא באמת הייתי יכולה לחיות במקום כזה, אפילו שזה נעים עכשיו. בטח הייתי מפחדת מהרוח שתעיף אותי לאלף עזאזל, ואולי לא הייתי מצליחה לראות את היופי של הלילה, כי החושך היה מאיים. אולי בכלל היה משעמם לי כאן, לשמוע את המחשבות שלי, שעוברות בלי שום מטרה, ולהרגיש את הרגשות שלי בתוך הדממה. ועדיין הרבה פעמים אני חולמת כבר להגיע לכאן, ואולי אפילו לחיות בכזה או בדומה. חולמת מה זה יעשה ללב שלי, לנשימה, להליכה, לתיאבון, ליצירה, לכתיבה. מה זה יעשה לנשמה שלי. אולי מכאן כשהכל דממה אני סוף סוף אוכל לעוף. חולמת להצטרף אליהן יום אחד, לאנפות הלבנות. נראה לי שהן מזמינות אותי, כמו אומרות: "למה את לא באה?" באמת למה? זה נראה לי די שולי שאני פשוט לא יודעת לעוף. זה בטח עניין של בחירה או משהו כזה. לשבור את הזכוכית, לצאת מהקופסא, להעז להיות מרוצה. לתת לשמש לחמם לי את העורף טוב-טוב, להרגיש שההרים הם כמו ההורים שלא היו לי, תמיד נמצאים ותמיד תומכים, להרגיש אותי שמותר לי לנתק רגליים מהקרקע הממסמרת שלי ופשוט להצטרף אליהן, לאנפות הלבנות. ואז כבר לא משנה איך נראה השיער, כי הרוח מלטפת אותו לאחור. ולא משנה עוד מלאן דברים, ובטח הנשימה ארוכה וממלאת את הבפנים בלי שיגידו לה, ככה כי זה אפשרי. אלף שנים יכולות לחלוף בלי שהתגעגעתי לריצפה, צחקתי מהדגדוגים של צמרות העצים, הייתי בלי לדבר אותי, בלי להסביר, אף אחד לא שאל אותי דברים עליי, גם את הסביון לא שאלו, אין שאלה או ספק, לירח יש את כל התשובות. לא פתחתי חלון ולא חלמתי על ה-'שם', חייתי את ה-'שם' בעצמי וראיתי איך אחרים פותחים חלונות ומביטים אליי בגעגוע, אולי גם שאלתי אותי "למה אתם לא באים?" וידעתי, הם יבואו או שהם לא יבואו גם זה לא משנה בכלל. כל מה שאני יכולה לעשות למענם ולמעני זה להמשיך את התעופה עם הלבנות היפות שלי.