סיפור על אומץ וקבלת החלטות

אני הכי אוהבת להיות כאן בחצר. בשקט ולבד. בלי כל הרעש הזה שלהם. הם מדברים בקולי קולות, צוחקים ושותים ולי הכי טוב כאן בחוץ. העצים הם החברים שלי וגם השיחים. יש אחד שהוא עוקץ אז אני משתדלת לזהות ולא לגעת. כי לא מספיק שזה כואב הם גם מתחילים עם האוי-יו-יו שלהם שזה עוד יותר מציק. השמש הקרירה מלטפת ומשמחת אותי. אני אוהבת שמש. הם אומרים לי שאני השמש שלהם. השיח הזה ממש מתאים, הוא מספיק נמוך בשבילי ומספיק נפוח כדי שאוכל להסתתר מאחוריו. ועכשיו ממש עכשיו יש לי פיפי. ולא ממש בא לי לזוז מכאן. אז אני נשארת. והפיפי רוצה לצאת ולא מסכים להישאר. הברכיים לוחצות לי על הבטן ועדיין אני לא רוצה לזוז. אולי אם אני יעשה רק קצת פיפי אז זה יקל עליי, ואת השאר אני יעשה אחר כך בשירותים בבית. חמימות נעימה מתפשטת לי בגרביונים. יה. זה כייפי ככה. אני יודעת שלא עושים במכנסיים וצריך בשירותים, אבל לא איכפת לי עכשיו, כי כיף לי פה. ועוד קצת. ועוד הרבה. ועוד קצת. איך זה שהחמימות מתקררת כל כך מהר?

אז עכשיו קר בגרביונים אבל כבר אין לי פיפי. ותיכף הם יתחילו שוב עם האוי-יו-יו.